<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
החורש. אמרינן התם (שבת ע"ג ב') דהחורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחד ואחד חפירה היא בקרקע ועניין אחד הוא (רמב"ם שבת פ"ז הל' ב'). וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר גפנים כל אלו אב אחד הם מאבות מלאכות ועניין אחד הוא שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין ועל דרך זה שאר האבות (רמב"ם שם הל' ג'). ותניא (שבת ע' ב') רבי יוסי אומר הנה אבות, מ-הנה תולדות (יראים סי' רע"ד דף קל"א א'). והתולדות הם המלאכות שאינן מעניין האב אלא דומים לאב (ע"פ רמב"ם שם הל' ה'), כיצד כדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת ע"ג ב') הייתה לו גבשושית, פירוש (רש"י) כעין תל קטן, ונטלה או שהייתה לו גומא וסתמה, בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש. ובריש מועד קטן (ב' ב') מסיק אביי דמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע (יראים שם). וכן בשאר האבות יש להם תולדות על דרך זו שאמרנו. אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת [ואם באו] (ב)עדים נסקל בשוגג חייב חטאת קבועה ואין בהן הפרש אלא לעניין הקרבן, כדמפרש בפרק כלל גדול (שבת ע"ג ב') שאם עשה שתי אבות או שתי תולדות משתי אבות בשוגג בהעלם אחד חייב שני חטאות ואם עשה אב ותולדה שלו בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת (ע"פ רמב"ם שם הל' ז'), וכן (שבת ס"ח א') העושה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת כאותם שהזכרתי למעלה שחורש וחופר ועושה חריץ בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת.
מההיא דמועד קטן (ב' ע"ב) שהבאתי למעלה יש ללמוד שצריך ליזהר כשאוכלין בשבת בפרדס ורוחצין ידיהן שלא יפלו מים על העשבים ואף על גב דקיימא לן (ביצה כ"ג א') כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת פרק רבי אליעזר (קל"ג א') ובכתובות פרק קמא (ו' א') דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות פירוש הוא מודה בדבר שאי איפשר שלא תעשה מלאכה כמו שאי איפשר למי שפסקו ראשו ולא ימות והכא נמי כשנופלין המים אי אפשר שלא ישקה העשבים ומגדל (ע"פ יראים סי' רע"ד ע"ש). אמנם לפי' הערוך (ערך פסק) שמפרש דפסיק רישיה בדבר דלא ניחא ליה מותר וראיותיו מפורשות לפנים במלאכת סחיטה (לקמן מלאכה ה' [הו' בשבת ק"ג א']) אין [לנו] ראייה (לנו) לאסור לכל הפחות באוכל בגנות חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים, ואף אם יהא אסור במים ביין ששורף את העשבים אין לחוש (ע"פ סה"ת סי' רל"ה).
